בשנים האחרונות חברות הייטק ואחרות משתמשות יותר ויותר במערכות המשלבות טכנולוגיות GPS וסלולר על מנת לנהל יומן רכב ממוחשב. היומן מודד את שיעור הנסיעות העסקיות של עובד לעומת נסיעותיו הפרטיות. כך, לכאורה, ניתן לזקוף להכנסת העובד שווי נמוך יותר ולחסוך סכומים משמעותיים בתשלום המס.
בינואר 2016 פרסמה רשות המסים הבהרה ולפיה השימוש בתוכנות אלו אינו תואם את הוראות החוק.
ב-15/3/2017 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את עמדת רשות המסים ולפיה יש לחשב את שווי השימוש ברכב אך ורק לפי תקנות מס הכנסה הרלוונטיות ודחה את עמדת החברה שהשתמשה בתכנת Save Tax לצורך חישוב השווי.
ועכשיו, ביהמ"ש העליון, בהכרעה סופית, מיום 23/5/2019, קבע כי תקנות שווי השימוש ברכב הן סופיות ואין לערער עליהן, למרות העיוותים הרבים שהן יוצרות.
כל הניסיונות לגבש התאמה של חיוב שווי רכב צמוד לעובדים למידת השימוש העסקי או הפרטי ברכב הצמוד מהמעסיק, נדחו ע"י בית המשפט העליון. ביהמ"ש קבע בעניין חברת חכם(*) כי היעילות, הפשטות והוודאות בגביית המס, גוברים על העיוותים הקיימים בתקנות שווי רכב צמוד, ולמרות שבמקרים מסוימים התקנות עלולות לפגוע ביעילות הכלכלית של משק המדינה.
מדובר בשני ערעורים:
האחד, של חברת עורכי הדין חכם, אשר העמידה כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. חכם התקינה בכלי הרכב יומן ממוחשב הידוע בכינויו "SAVE TAX". המערכת, לטענתה, נועדה לשם מעקב ורישום הנסיעות ברכב, ולהפרדה בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של מנהליה. פקיד השומה סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש, כי אין מקום להתחשב בנתוני המערכת.
השני, של חברת אור חי הנדסה בע"מ, העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים. החברה, הנדרשת במסגרת פעילותה לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון, העמידה כלי רכב לחלק מעובדיה, אשר שימשו אותם בעבודתם וכן לנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. אור חי התקינה גם היא בכלי הרכב את מערכת היומן הממוחשב. בהתאם לנתוני המערכת החברה זקפה לחלק מהרכבים שווי שימוש נמוך, ולחלק אחר לא זקפה כלל שווי שימוש בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" (הפטור מזקיפת שווי שימוש).
ביהמ"ש העליון אשר דן לראשונה בסוגיה זו, קבע כי התקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב "שווי השימוש ברכב" והן אינן מאפשרות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה. אין מדובר בניסוח המצביע על חזקה, או בניסוח המותיר פתח לאפשרויות חישוב חלופיות.
ביהמ"ש קבע כי אין מקום להידרש לשאלה האם הצמדת הרכב נעשתה לשם הנאת העובד או לשם טובת המעסיק. לשיטתו, הסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס. נוסחה זו מגבירה את הוודאות המשפטית.
ביהמ"ש העליון קבע, כי אכן, השימוש בכללים ובחזקות חלוטות מעורר חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית "מס אמת", אולם אין בחשש זה, כדי לבטל את משקלם של שיקולי ודאות, יעילות וסופיות העומדים בבסיס דיני המסים.
בענייננו, מדובר בטובת הנאה, אשר קיים קושי של ממש לעמוד על ערכה הכלכלי כפי שהיא משתקפת בעיני כל נישום ונישום. כך למשל: שוויה של אפשרות נסיעה בלתי קצובה ברכב, שוויו של טיפול הרכב על ידי אחר, כמו גם העברתו במבחן הרישוי השנתי. לפיכך, נקבע כי אין מנוס מלקבוע מחיר ממוצע המשקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו.
ביהמ"ש העליון קבע, כי אין עוגן לטענה כי הכלל הקבוע בתקנות יוצר "חזקה הניתנת לסתירה". שכן, עסקינן בשוויה של טובת הנאה כפי שזו מוערכת בעיני העובד ואין הדבר עומד בזיקה להוצאות אותם שילם המעסיק. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי אין עוגן סטטוטורי לכך שרכב המשמש גם להסעת נוסעים, יכול להיחשב כ"רכב עבודה".
בנסיבות בהן כלי רכב מצוי בידי עובד 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כולל סופי שבוע וחגים לצרכיו האישיים והמשפחתיים, כאשר בזמנים אלו העובד עושה ברכב כרצונו ומשתמש בו כבעלים לכל דבר ועניין, קשה להלום את הטענה שהרכב הוא בבחינת "רכב עבודה". זאת בשונה מכלי רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה ומערבל בטון.
(*) ע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו, מה-23/5/19.
